מִיקָה הִיא יַלְדָּה שְׂמֵחָה. בְּדֶרֶךְ כְּלָל. כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ לָהּ יָמִים שְׂמֵחִים פָּחוֹת.
שׁוּם דָּבָר לֹא מַצְלִיחַ לָהּ.
וְאָז אֵין לָהּ חֵשֶׁק לִכְלוּם!
בְּיוֹם לֹא מוּצְלָח שֶׁכָּזֶה, הִבִּיטָה מִיקָה בְּחִיפּוּשִׁית מֹשֶׁה רַבֵּנוּ שֶׁהִתְהַפְּכָה בְּטָעוּת עַל גַּבָּהּ.
הַחִיפּוּשִׁית נִיסְתָה לְהִתְהַפַּךְ שׁוּב וָשׁוּב, לְלֹא הַצְלָחָה.
מִיקָה מַמָּשׁ רִיחֲמָה עָלֶיהָ, אֲבָל אָז זֶה קָרָה: הַחִיפּוּשִׁית הַצְלִיחָה לְהִתְהַפֵךְ וְעָפָה לַחוֹפְשִׁי!
אִם הַחִיפּוּשִׁית יְכוֹלָה, חָשְׁבָה מִיקָה, אָז גַּם אֲנִי!
מִיקָה מְנַסה שׁוּב הוּא סֵפֶר מְרוֹמֵם נֶפֶשׁ עַל הַכּוֹחוֹת הָאֲצוּרִים בְּכָל אֶחָד מֵאִיתָּנוּ, עַל הַיָּכוֹלֶת לְהִתְמוֹדֵד עַם קוֹשִׁי, עַל הָאֶפְשָׁרוּת הָעוֹמֶדֶת בְּפָנֵינוּ לְנַסּוֹת שׁוּב. וְשׁוּב. וְשׁוּב. עַד שֶׁנַצְלִיחַ.